<h1>ראבי"ה סימן אלף ו'</h1>
<h2>דף ע.</h2>
בכל מקום שאני מוצא דבריך מורי הרב ר' אליעזר נתארפכסו אזניי ונפקחו עיני על כן יעצוני כליותי להתקרב לגבי דהינא ואידהן ממך. [א] על אחד שתבע חבירו, חפציי היו ממושכנין בידך שווה י' זקוקין ופדיתיו עד חצי זקוק. והנתבע הוציא [שטר] שהתובע כתב לאשתו, תחילתו בלשון הרשאה, הרשיתיך והשלטתיך ומיניתיך אפיטרופא על חפצים שיש לי ביד פלוני לדון ולערער ולהשביעו, ומתנה זו שנתתי לך מתנה גמורה וכו' ואין לי כח בה לזכות ולחזור בה מן יומא דנן ולעלם, וכל לשון מתנה. אבל לא היה כתוב בה כתבוה בשוקא. והוציא הנתבע עוד שטר מחילה שכתבה לו אשת התובע על אותם החפצים. ותאיר עיניי אם המתנה ביטלה שליחות ההרשאה שהרי כתב בה שלא יהא לו כח לחזור ולזכות בה א"כ אינה שלוחו וגם לא כתב בלשון מייפה כחה. אי דמי להא דירושלמי דפרק אלמנה ניזונת (פי"א רה"ה) בגמרא מכרה לזה שוה מנה במנה וכו' עד כדון בד' שטרות וכו'. ואם שליחות ההרשאה בטל המתנה נמי הוי דבר שאינו יכול להוציאו בדיינין. והעדים קיימין ומעידין שמתנה היתה, אבל עדותן מה יועיל לבטל שום דבר הכתוב בשטר כמו שנחקרה עדותן. [ב] ואי מהני מטלטלי דכפריה אגב מקרקעי (אם היה יכול להוציאה בדיינין) או אם נאמר כיון דלא הוי ממון לקנות [בחליפין לא הוי ממון לקנות] אגב קרקע כדאמרינן גבי טובת הנאה בשנים אוחזין (ב"מ י"א ע"ב).
מודע אם לבינה, היאמר לאיסתרא בלא גינה, ובלגינא קיש קיש קרא נא. מה לאיל צמר אצל עז קרח אכן רוח ענ(י)ות מורי הרב ר' שמחה גדולה עד מאד וידעתי כל רז לא אניס מיניה, אך לנסות תלמידו בא קנקן ריקן אפילו חדש אין בו. ואף בעונותי נשללו בבינגא ספריי ותוספתיי ואנחנו נמלטנו בר"ה. ובבקשה שאם יבואו לשם שיפדם מורי ועלי לשלם הכל. [א] ועל אשר שאל מורי על אחד שתבע חבירו וכו'. דעתי נוטה שאין המתנה מבטלת שליחות ההרשאה ולא ההרשאה מבטלת המתנה, אע"פ שלא כתב בלשון מיפה כוחו. דמה שצריך לשון ייפוי בההיא דנערה שנתפתתה (מ"ד ע"א) היינו כששניהם במכר או במתנה, אבל אחד במכר ואחד במתנה [או] להפך אין צריך לשון יפוי (וכההיא דנערה שנתפתתה) ואוסיפית ולא תוס(י)פת דיקלא. דלשון השטר גופיה מוכיח היפוי [אי] משום בעל חוב אי משום דינא דבר מצרא. דאע"ג דיד בעל השטר התחתונה בסלעין דינרין, מיהו בדברים שא(י)נו יכול[ין] לתקן ולקיים דברי השטר מהדרינן לתקוני כההיא דגט פשוט (ב"ב קס"ה ע"ב) כתוב בו מלמעלה מנה ומלמטה מאתים, דתלינן דטעה וחזר [וכתב] מאתים. וכההיא דפ"ק דע"ז (ט' ע"ב, י' ע"א) גבי ההיא שטרא דכתב ביה שית שנין יתירא. וכן טובא. הילכך לשון מתנה דכתב כי היכי דלא לימרו ליה לאו בעל דברים דידי את, ולשון הרשאה דשליח שויא ואי תפס מפקינן מיניה. ואע"ג שכתב (לו) [לה] ומתנה זו מתנה גמורה וכו' ואין לי רשות לחזור ולזכות בה, (ו)לא ביטל השליחות, שהרי אפילו כתב (דקא)זיל [דון] וזכי ואפיק לנפשך הוי מתנה גמורה. שכל מתנת ברי אינה בחזרה כדאיתא בשלהי שנים אוחזין (ב"מ י"ט ע"ב). וריבוי דברי שטרות הם לשופרא דשטרא בעלמא. וכי כתב וכל מה דמתעני ליה מן דינא שלוחא שווי' כדאמרינן במרובה (ב"ק ע' ע"א) ולא ביטל זה את זה, כדאמרינן בפרק מרובה (שם) אמרי נהרדעי כל אדרכתא דלא כתיב' ביה זיל דון ואפיק לנפשך לאו אדרכתא דא"ל דלאו בעל דברים דידי את אמר אמימר ואי תפס לא מפקינן מיניה, פירוש משום דמתנה גמורה היא. וכן פירש רבינו זקני בסיפרו. ואמימר לא אסיק אדעת' הך דרב אשי דאמר כיון דכתב וכו' אי נמי לא משמע ליה לישנא הכי הילכך הויא מתנה גמורה. ולרב אשי הוי מתנה גמורה ושליחות. הילכך לחד לישנא שותפא (הויא) [שויא] ומסקנא שליחא שויא ומפקינן מיניה. ומיהו על כורחי' מודה רב אשי דמתנה גמורה נמי הויא דאי לאו הכי הוה אמר ליה לאו בעל דברים דידי את. ואי קשיא ההיא דגט פשוט (ב"ב קס"ה ע"ב) הכל הולך אחר התחתון, שאני התם דאי איפשר לקיים את שתיהן ותלינן דשגה בחשבון הראשון, ולכך חזר וכפל את לשונו דבהא עבידי אינשי דטעו. אבל הכא לשון זכי ואפיק לנפשך משום דלא לימא ליה לאו בעל דברים דידי את, ולשון שליח דאי תפס מפקינן מיניה. וכי היכי דכי כתב בסוף השטר וכל מה [דמתעני ליה מן דינא] וכו' לא ביטל את המתנה, הכי נמי אם הקדים השליחות למתנה לא ביטלו זה את זה דכולה חד טעמא הוא. ואין לפרש (והילכך) [והילכתא] שליח שויא משום דביטול הראשון ואפיק לנפשך שהוא לשון מתנה, דא"כ הוה א"ל לאו בעל דברים דידי את, ועוד למה תיקנו כלל לכתוב לכתחילה זיל דון וכו' אלא ש"מ כדפרישית. ואי קשיא אפילו שליח שויה גרידא, הלא שלוחו של אדם כמותו והיכי א"ל לאו בעל דברים דידי את. דע מורי כי דבר זה [הקשה] אבא מרי זצ"ל לרבינו זקני מ"כ והאריכו מאד. אך זה תורף דבריהם, דחשו חכמים דילמא שכיב המרשה עד שלא יגבה השליח מיד הנפקד ונפלו נכסי קמי יתמי בעוד שהם בידו, ואם יאנסו או יאבדו יאמרו היתומים אנו לא מנינהו שליח, כההיא דפרק הגוזל קמא (ק"ד ע"ב) דאמר רבא התקבלת[י] דרב אבא לאו כלום הוא אלא זיל ליקנינהו ניהלך אגב קרקע במתנה גמורה מעכשיו, ומהשתא אי מיית לית לן בה. ואכתי לא תקנו לכתוב זיל דון אפיק לנפשך, ושוב באו נהרדעי ותיקנינהו אפילו בלא אגב קרקע. ומהשתא ה"פ, דא"ל לאו בעל דברים דידי את, כי שמא של היורש הוא ואפילו כי כתב ליה אפיק לנפשך כמו בקרקע. ומהשתא אי מינו שליח יורשין, אפילו לא כתב ליה ואפיק לנפשך ולא קניין ולא אגב קרקע לא מצי מדחי ליה דשלוחו כמותו, ואי שכיב נמי לית ליה פסידא. אי נמי אם ידוע דלא שכיב יהיב ליה לשליח דאיהו גופיה לא מצי לערער. וא"ת ניחוש דילמא בטיל השליחות עד שלא הגיע השליח אצל הנפקד, תריץ אפילו ביטלו אינו ביטול. דעד כאן לא פליגי ר' ורשב"ג (גיטין ל"ג ע"א) אלא גבי גט אי בטלו מבוטל [אי] לא, אבל לגבי ממונא דכולי עלמא לא הוי מבוטל דא"כ מה כח ב"ד יפה. והכי משנינן בריש פרק השולח (ל"ד ע"א) כי פרכינן דרב נחמן אדרב נחמן ודוק ותשכח. ונהרדעי אית להו דר' יוחנן דגזל ולא נתייאשו. כגירסת פר"ח ולא כגירסת רש"י דגרסי' משום דמחזי כשיקרא. ור' יוחנן גופיה אמר (ב"ק ק"ד ע"א) שליח שעשאו בעדים הוי שליח, ש"מ דלא חיישינן שמא ימות המרשה. ועובדא דר' אבא ור' פפא מתנה גמורה הוי ולא הרשאה. ולפי (רבי' אילו) [דברים אלו] לא ביטלו זה את זה ופטו' הנפקד. ומה שכתב מורי משום שליחות ההרשאה בטל המתנה הוי דבר שאין יכול להוציאו בדיינין, אם מפני שהמתנה לא כתב בה כתבוה בשוקא, לפי עניותי אינה נפסלת בכך, דקיימא לן (ב"ב מ' ע"א) סתם קניין לכתיבה עומד. ונהגו לעשות ההרשאה בקניין (הילכת') [הילכך] לכתיבה כתיקון חכמים עומד ואי לא כתב אמרינן טעות סופר הוא, דומיא דאחריות טעות סופר הוא. ואע"ג דהתם טעמא דלא שדי איניש זוזי בכדי. וראיתי שכתב רבינו זקני בספרו (ראב"ן לב"ב מ' ע"ב) אע"ג דפליגי תרי לישני בחזקת הבתים (שם) גבי מתנה טמירתא ואיכא בינייהו סתם, דלא אמר להו תיתבו בשוקי ברייתא, ופסקינן במסקנא והילכתא חיישינן אפילו בסתם, וא"כ על מה סמכו האידנא שכותבין ואמר לן כתבו בברא וחתמו בשוקא, והוא שתק ולא אמר ולא כלום. י"ל כיון דסתם קניין לכתיבה עומד יש להם לכתוב כתקנת חכמים כדאמרינן [כתובות ג' ע"א] כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש. וכן כתוב בפר"ש התם. ומפרש איבעיא להו סתמא מאי, אפלוגתא דתרי לישני דרב יוסף איכא בינייהו סתם. ואין נראה לי דאין דרך התלמוד למיבעי במה שנחלקו כבר, אלא כך היה לו לשאול הילכתא מאי. ותו חיישינן לא הוה שייך למימר אלא אי הוה מודעה לחברתה דלא אסיק ליה תלמודא, בעי הילכתא מאי ופליגי ופסיק והילכתא חיישינן דהוי מודעא. ומכל מקום שמעינן מינה דמודעא הויא אבל מתנה לא הוי. והני מילי באותן דורות שהיו נוהגין לפרש הכל לעדים אבל בזמן הזה הקניין בכל תיקון שטרות הוא וחסרון סופר הוא. ועוד אומר אני דמיירי בלא קניין, אלא שנקנה על ידי השטר, כדתנן (קידושין כ"ו ע"א) נקנין בכסף ובשטר ובחזקה, הילכך שטרא חספא בעלמא הוא, אבל בדבר הנקנה בקניין בסתמא לא מפסיד, אם לא יאמרו העדים בהדיא דמתנה טמירתא הויא. ושמא אדוני רוצה לפסול המתנה משום שהקנה לאשתו ומה שקנתה אשה קנה בעלה, כההיא דרבא בפרק הזורק (ע"ז ע"ב) גבי ההוא שכיב מרע דלמחר תקף ליה עלמא, הילכ' חוזר על הנפקד. לפי סברא זו קשיא דרבא אדרבא דפסיק בפרק חזקת הבתים (ב"ב נ"א ע"ב) המוכר שדה לאשתו וכו' אבל במתנה קנתה לגמרי כאילו (אחר) [אמר] על מנת שאין לבעלה רשות בה דסליק נפשיה. אלא על כורחי' קנתה, וההיא דגיטין ה"פ, קניין זה שקנתה זאת האשה קנה בעלה דמוכחא מילתא דלא גמר ומקני ליה הקרקע אלא בשביל הגט וכו' עד אם אמרו בנשואה דלא גמר ומקני דאין לה לא לגרום יאמרו בארוסה דלא (גזים) [גייס] בה כל כך וגמר ומקני. ולאדוני מה' מענה לשון ויעמידו על האמת (כמר) [באר] ולא סתום לשמחה ולששון. וירושלמי דכתובות ותוספת[א] עוקצין אין בידי פה לעיין בהם לכן לא (שגיתי השבתי) [שגרתי תשובתי] עליהם. [ב] מה שכתב מורי אי מטלטלי דכפרי מהני אגב קרקע או לא, נ"ל דלא מהני דמה יועיל הקרקע ו[ה]לא הטעם משום דמיחזי כשיקרא לפר"ש ומשום דר' יוחנן לפר"ח אלא לא שנא.
